יום רביעי לפרשת ויקרא תשפ"ב

מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 167

אדם כי יקריב מכם

1) פרשתנו פותחת בהלכות קרבן נדבה של יחיד. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה ..תקריבו את קרבנכם"

2) (א-ב). לכאורה, היה צריך לכתוב "אדם מכם כי יקריב"? הלשון " אדם כי יקריב מכם" מרמז שהוא כביכול, מקריב "מעצמו", ויש להסביר מה הוא מקריב?

3) ניתן להסביר שבקרבנות חובה (חטאת או אשם) או בקרבנות ציבור, לא עומדת בפני המקריב ברירה , הוא חייב להישמע לצווי התורה ולהביא את הקורבן. לעומת זאת, כשאדם מביא קרבן נדבה מיוזמתו ומרצונו החופשי, הרי שבכך הוא מעיד על עצמו שהוא מעוניין להביא מעבר למה שציוותה התורה, כביכול "מקריב מעצמו" ועי"כ הוא רוצה להתקרב אל ה'.

3) לכן גם הקדימה התורה את פרשת קרבן נדבה לשאר הקרבנות בכדי להמחיש לנו את צורת הקרבן הראויה והרצויה שבאה לידי ביטוי בו: הבאה בשמחה וברצון, להוסיף עוד בעבודת ה' ולא להסתפק בלצאת ידי חובה.

4) בהמשך מביאה התורה כלל נוסף בהבאת קרבנות: לא להקריב על גבי המזבח שאור או דבש:" כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להשם" (ב-י"א). השאור והדבש רומזים לשני השורשים העיקריים של כל החטאים: הגאווה והתאווה.

5) השאור המחמיץ והמתפיח את העיסה, מסמל את ההתנשאות "ניפוח האגו העצמי" . ואילו הדבש רומז על היצרים והתאוות שהאדם חומד בלבו. התורה הרחיקה אותם מן המזבח בכדי "לומר" לאדם שגם עליו להתרחק מהגאווה ומהתאווה, כך יוכל להתקרב אל הקב"ה.

6) שני היסודות הרעים הנ"ל אינם חדשים לנו. ניתן למצוא אותם כבר בחטא אדם הראשון . המניע לכך שאדם הראשון שלח את ידו לאכול מעץ הדעת נבע מהעובדה שהוא נתפתה להאמין לנחש שאמר לו: "ביום אכלכם ממנו והייתם כא-להים" (בראשית ג-ה). מידת הגאווה. אדם הראשון לא הסתפק בכך שהוא שכן בגן עדן ויכול היה לאכול מכל פרי הגן, זולת עץ הדעת. אך גאוותו גרמה לו לשאוף ליותר. לכן הוא האמין לנחש שאמר לו שאחרי שיאכל מעץ הדעת, ידמה לא-להים! מצא חן בעיניו להגביה למרום את קינו. שורש חטאו היה אפוא: הגאווה.

7) אך הייתה סיבה נוספת שגרמה לו לאכול מעץ הדעת והיא: "התאווה" הוא חמד גם את העץ היחידי שנאסר עליו והתפתה בקלות לדברי אשתו, שגם היא לא הסתפקה במה שהתירו להם, וכמו שנאמר: " ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל". לפתע מצאה האשה בעץ את כל המעלות, היא הציעה אותו גם לאישה והוא אכל.

8) ראינו לעיל שהתורה אסרה להקריב שאור ודבש שהם סמלי הגאווה והתאווה. הקרבן לא יכפר אלא אם כן הוא יוקרב בענווה ותצטרף אליו מחשבת תשובה כנה, ונכונות לבער מקרבו כל חלק של גאווה או תאווה. כך שהקרבנות משמשים אפוא אמצעי לקרב את האדם אל בוראו.

9) תשובות מפרשת פקודי

א) מה משה לא יכול בפרשה? תשובה: לבוא אל אהל מועד.(מ-ל"ה).

ב) סוג מטבע מוזכר בפרשתנו ועוד פעם אחת יחידה בתורה? תשובה: "בקע" שנאמר "בקע לגלגלת" (ל"ח-כ"ו). ובנוסף בפרשת חיי שרה. מתנה שנתן אליעזר לרבקה היה נזם במשקל בקע. "בקע משקלו" (בראשית כ"ד-כ"ב).

10) שאלות לפרשת ויקרא

א) היכן מוזכרים חמץ והיפוכו ברצף בפרשה?

ב) מה קשור מספר 31 לפרשה? (רמז: "חפץ חיים").

שבת שלום

מחיים ק.

מעדנים 167 פרשת ויקרא תשפ"ב

תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל [log in to unmask]

--
לתגובות:
[log in to unmask]
---
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'מעדנים לשולחן שבת - דבר תורה קצר מאת חיים קופל' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל [log in to unmask].
כדי להציג את הדיון הזה באתר, היכנס ל-https://groups.google.com/d/msgid/kopelMaadanim/CAO8hGxMhrNqWR%3D9nHa7Vm8pxMRUNbiXZiLbZQLveEEU%3D0tBzfA%40mail.gmail.com.