*לטעום את טעם המצה*
על איסור אכילת מצה בערב פסח
חיבתם של ישראל למנהגים ולשימורם באה לידי ביטוי, בין היתר בתופעה של התפתחות והתרחבות מנהגים. לפנינו דוגמה למנהג שהיקפו התפתח באופן הדרגתי במהלך הדורות.
בסימן תע״א עוסק השולחן ערוך בחשיבות של הגעה לליל הסדר בצורה הראויה. בין היתר מצוין שיש להימנע מלאכול הרבה ביום י״ד בניסן כדי להגיע רעבים ולאכול לתאבון את מצת המצווה.
הרמ"א שם כותב בשם הרמב"ם: "מצה שיוצאין בה בלילה אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר". הטעם לאיסור אכילת מצה במשך כל היום מצויינת ברמב"ם (פרק ו, יב): "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב". דהיינו נמנעים מאכילת המצה לפני החג על מנת שיהיה ברור לכל שאכילת המצה בליל הסדר היא לשם קיום המצוה. הרמב"ם מוסיף גם את העונש החמור על מי שעובר על האיסור: "ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו"(!!).
בספר בה"ג מופיעים שני טעמים אחרים לאיסור אכילת מצה: "ואסיר למיכל מצה מבעוד יום מקמי דליקדיש ואומר הגדה והלל, שנאמר 'בערב תאכלו מצות', כדי שיהא חביב עליו". דהיינו יש להקדים לאכילת המצה את הקידוש, ההלל וההגדה הנאמרים רק בלילה. בנוסף צריך שהמצה תהיה חביבה עליו ושיתאווה לאכילתה מה שלא יקרה אם יאכל אותה גם במהלך היום.
מקורו של האיסור וגם העונש עליו הם בתלמוד הירושלמי (פסחים י א): "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה". נראה שהירושלמי מדמה את האדם הלהוט כבר לאכול מצה כאדם הלהוט אחר ארוסתו ולא יכול להמתין עד שעת ההיתר. הגר"א ועוד רבים מוסיפים לכך את הרעיון של שבע הברכות של הנישואין המזכירות את שבע הברכות אותם מברכים בליל הסדר לפני אכילת המצה (יש כמה שיטות לחשב איך מגיעים בדיוק לשבע ברכות. הנה אחת מהן: גפן, קידוש, שהחיינו, בורא פרי האדמה, אשר גאלנו, המוציא, על אכילת מצה).
*הרחבת האיסור לערב י״ד*
המשנה ברורה (אות יב) כותב שהאיסור הוא מעלות השחר של יום יד' בניסן. אך יש מהראשונים שפסקו שהאיסור לאכול מצה מתחיל יותר מאוחר רק מזמן איסור אכילת חמץ (הרא"ש, בעל המאור).
ראינו אם כן שהאיסור המופיע בשולחן ערוך וביתר הפוסקים הוא רק ביום י"ד בניסן עצמו. האחרונים נחלקו האם גם בליל יד' חל האיסור. כאמור, המשנה ברורה פסק שהאיסור הינו רק מעלות השחר של יום יד' בניסן. הגר"ח מבריסק הביא לכך ראיה מהפיוט "מה נשתנה" בו אנו שרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" הרי לנו שעד הלילה של ליל הסדר מותר לאכול בכל הלילות גם חמץ וגם מצה.
טעם אחר לכך שהאיסור מתחיל רק מהבוקר מופיע בספר התשב"ץ והוא שהאיסור קשור לזמן שחיטת קרבן פסח ומאחר ויש דעה שקרבן פסח יכול להישחט מהבוקר אז גם מצה אסורה מהבוקר.
אולם יש שחלקו ופסקו שהאיסור לאכול מצה מתחיל כבר מהערב (כך פסקו הרמב"ן, הבן איש חי, מגן אברהם ועוד). הרמב"ן הסביר כי האיסור על אכילת מצה מתחיל יחד עם זמן ביעור החמץ - מתחילת הלילה של י"ד בניסן. את הראיה של הרב מבריסק דחו בכך שאמרו שכוונת השיר היא לשאר הלילות בהם יש חובה לאכול לחם - שבתות וימים טובים.
*הרחבת האיסור בימים רבים*
במשנה ברורה מופיעה בשם ספר שיירי כנסת הגדולה הרחבה משמעותית של האיסור: "ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש". הרחבה זו כבר אינה איסור מדברי חכמים אלא מנהג שנהגו. ייתכן שטעם הרחבת המנהג הוא גם משום הרצון שהמצה תהיה חביבה עלינו בליל הסדר. הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כותב שיש שנהגו להמנע מאכילת מצה כבר שלושים יום לפני פסח (דהיינו מפורים) ויש שנהגו רק מר"ח ניסן. הטעם אותו הוא מציין הוא שמהזמנים האלו כבר מתחילים לעסוק בנקיונות מהחמץ (וייתכן שגם בלימוד דיני הפסח) ועל כן ראוי להכין גם את החיך לחכות לטעם המצה.
הרחבה זאת של המנהג לא היתה מוסכמות על כולם וחלקם אף ביטלו אותה בזלזול (בספר אורחות חיים (ספינקא) כתוב על זה: ״לשחוק ייחשב״). הטענה היא שזה יותר ממה שאסרו חכמים ועל כן זה נחשב כיוהרא. אכן יש נוהגים גם בימינו לאכול מצה בשבת הגדול ולהימנע מאכילת מצה רק מזמן בדיקת חמץ בערב יד בניסן.
*הרחבה נוספת - איזו מצה אסורה?*
האיסור המופיע בדברי הראשונים הוא רק על מצה הכשרה לליל הסדר ולכאורה מצות שנמכרות כל השנה שהן בחזקת חמץ לא נכללות באיסור זה ובוודאי לא בהרחבתו לימים שלפני ערב פסח (כך מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל). אך אם הטעם להימנע מאכילה הוא כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו אזי גם מצות חמץ צריכות להיכלל במנהג ואכן רבים נוהגים להימנע מאכילת כל סוג של מצה מאז תחילת חודש ניסן או אף מפורים כפי שהזכרנו.
גם ביחס למצה עשירה (שנילושה במי פירות ולא במים) נחלקו הדעות האם היא נכללת בתוך האיסור או לא.
*הרחבה נוספת - עוד מאכלים*
הרמ״א בסעיף ב’ מציין שיש שנמנעו מלאכול את פרי המרור (חסה) בערב פסח כדי שיאכלו את המרור בליל הסדר בתאבון אך מוסיף הוא ומציין ״ואין למנהג זה טעם״. בעל ערוך השולחן מסביר כי אכן ראוי שלא לאכול את המרור לתאבון שכן הוא מזכיר את העינוי..
עוד מציין הרמ״א שיש שנמנעים מלאכול בערב פסח את הפירות מהם מכינים את החרוסת. על מנהג זה מציין הרמ״א עצמו: ״ואין לחוש למנהג ההוא״
אמנם, מנהג חב"ד וגם מנהג בעלזא הוא שלא לאכול בערב פסח חזרת וחסה, ופירות שעושים בהם חרוסת, כדי שיאכלו בלילה לתיאבון.
בשם הגרש"ז אוירבעך מובא שנמנע לאכול חזרת וכרפס כבר מר"ח ניסן.
*הרחבת המנהג גם לקריאת ההגדה*
רבי יעקב מעמדין בסידורו בית יעקב מציין שגם את ההגדה של פסח נהגו שלא להקדים ולקרוא לפני ליל הסדר. אמנם הוא מסייג את דבריו שבודאי ראוי להעמיק בדברי ההגדה ולהתכונן לחג אך לא ראוי לקרוא את כולה בקול כדרך שנוהגים בליל הסדר. וכך הוא מסביר את הסיבה לכך (בתרגום מארמית): "מילים חדשות הן חביבות והשומעים יתנו לבם להאזין להן, מה שאין כן מילים השגורות על הלשון כבר "הזדקנו" ואין הנפש מתפעלת מהן" והוא מסיים בתמיהה על מנהג האשכנזים שקוראים את מחלק מההגדה בשבת הגדול..
הנה כי כן ראינו כי איסור חכמים הורחב מאוד. אפשר והסיבה לכך היא שטעם האיסור היה כדי לחבב את מצוות אכילת מצה ועם ישראל שמחבב את המצוות מאוד ביקש להדר בכך.
שבת שלום וחג שמח
משה צבי ארנברג