*את ויזתא על עציץ* על כתיבת וקריאת עשרת בני המן



את הפסוקים במגילת אסתר המספרים על הוצאתם להורג של עשרת בני המן (פרק ט ח-יא) נוהג הקהל לקרוא בקול רם ואחר כך חוזר עליהם בעל הקורא.

מי שקורא ממגילה של קלף יודע שצורת כתיבתם היא במבנה של שירה.

על הסיבות למנהגים אלו נעמוד להלן ונקנח בתוספת מעניינת.



במסכת מגילה פוסק האמורא רב אדא שאת עשרת בני המן יחד עם המילה 'עשרת' צריך לקרוא בנשימה אחת. הטעם לכך הוא שהם הוציאו נשמתם בבת אחת. בגמרא לא מוזכר דבר על אמירת הקהל את הפסוקים הללו.

בספר חיי אדם שנדפס בוילנא בשנת 1810 מוזכר לראשונה מנהג זה אך תוך אמירה כי "הוא מנהג שטות" (כלל קנא, כא). כך גם כותב המשנה ברורה שהוא "אינו מנהג" (תר"צ ס"ק נב).



אמנם כבר בתקופת הגאונים מוזכר מנהג שהקהל אומר מספר פסוקים מן המגילה בקול רם. כך למשל בסידור רס"ג (עמוד שסט) מנויים ארבעה פסוקים כאלה: "איש יהודי.." "ומרדכי יצא.." ליהודים היתה אורה ושמחה.." כי מרדכי היהודי". מנהג זה מביא גם הרמ"א (תר"צ יז). אך הפסוק של עשרת בני המן אינו חלק מפסוקים אלו. ברבות השנים נוספו במנהגי עדות שונות לרשימה זו פסוקים נוספים ואכן בספר ערוך השולחן מזכיר גם פסוקי עשרת בני המן בין אלה שיש לאומרם בקול "משום דבזה הוה עיקר הישועה". הרי לנו *טעם ראשון* לחזרת הקהל על פסוקי עשרת בני המן.

*טעם שני* מביא הרב שריה דבליצקי ("זה השלחן" תר"צ) והוא מבוסס על הנחית הגמרא שבעל הקורא יקרא את הפסוקים בנשימה אחת. קיים חשש שהקורא יבליע חלק מהמילים מחמת המהירות ולכן ליתר בטחון קורא אותם גם הקהל.



*טעם שלישי* מובא על ידי הגר"ח נאה והוא קשור למנהג הכאת המן. המנהג בחברון (שם נולד הגר"ח בשנת 1890) שהילדים מכים גם בקריאת עשרת בני המן. אך בזמן קריאת בעל הקורא אי אפשר להכות שכן יש לקרוא אותם בנשימה אחת. לכן "זכו עשרת בני המן שהציבור יקרא אותם תחילה כדי שיוכלו לספוג המכות"



*טעם רביעי* מובא על ידי הרב צבי רון שכתב מאמר שלם בנושא זה (פורסם ב"המעין" גליון 216 תשע"ו, 31). בשם סבו הרב אליעזר הכהן הוא מציע שהסיבה לקריאה בקול היא בלבול של הקהל. בעל הקורא היה עוצר כדי לקחת נשימה ארוכה לפני קריאת הפסוקים בנשימה אחת, הקהל חשב שהעצירה באה כדי לאפשר לו לקרוא את הפסוקים הללו בקול כפי שנהוג ביתר פסוקי הגאולה ועל כן החל לאומרם בקול ומנהג זה התפשט עם הזמן. זו הסיבה שבספר חיי אדם שהזכרנו צוין שזהו מנהג שטות.



את *הטעם החמישי* מציין הגאון הרב יוסף רוז'ין הלא הוא הרוגצ'ובי: בקריאת המגילה חייב כל אחד מישראל וכולם יוצאים ידי חובתם בקריאתו של בעל הקורא מדין ״שומע כעונה״. דין זה, כך טוען הרוגצ'ובי לא מועיל למקרים בהם קיים דין מיוחד בצורת הקריאה (למשל: בנשימה אחת). במקרים אלו לא ניתן לצאת ידי חובה על ידי שמיעת הקריאה מהחזן שכן צורת הקריאה המיוחדת הנדרשת כאן לא עוברת מהקורא לשומעים.

דוגמא נוספת לתופעה זו הינה סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הבא עלינו לטובה. החיוב הוא שהסיפור ייעשה בדרך של שאלה ותשובה ועל כן הובאו דעות באחרונים שלא ניתן לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים על ידי שמיעה מאדם אחר המספר שכן נדרש אופן מיוחד לביצועה ובו לא חל דין שומע כעונה.

על הבנה זו של הרוגצ'ובי בדין שומע כעונה חלקו החזון-איש ועוד אחרונים, אך הוא ציין זאת כטעם לחזרת הקהל על פסוקי עשרת בני המן בקול, שכן על פסוק זה לא יצאו בקריאתו של בעל הקורא.

יש להדגיש שלפי טעם זה גם הקהל צריך לקרוא את המילים בנשימה אחת וכך אכן כתבו חלק מהאחרונים.



עד כאן עסקנו בטעמים לאמירת פסוקים אלו בקול אך לא התייחסנו לצורת הכתיבה המיוחדת של עשרת בני המן במגילה. במסכת מגילה מופיעה ההנחיה לכתוב את עשרת בני המן בצורה של שירה "אריח על גבי אריח" (כמו שירת האזינו בתורה) זאת כדי להראות שאין להם תקומה שכן מבנה כזה אינו יציב ואם נפל התחתון נפלו כולם.

במסכת סופרים (יג ב) מצוין שבפסוקים אלו יש לכתוב את המילה 'איש' בראש הדף ואת המילה 'עשרת' בסוף הדף (יש כאלה שהבינו שמדובר על ראש וסוף השורה ולא דווקא דף שלם). על מנת לכתוב את פסוקי עשרת בני המן על עמוד קלף שלם יש לכתוב אותם באותיות גדולות במיוחד וכך אכן נהוג בהרבה מגילות (הגר"א התנגד למנהג זה). הרוגצ'ובי אותו הבאנו קודם מסביר את הטעם להגדלת האותיות על פי דברי התוספות במסכת ברכות (מו: ד"ה והטוב). התוספות מציינים שמילים אותם אומר הקהל בקול נהגו לכותבם באותיות גדולות. כך כותב התוספות ביחס לקטע "נאמן אתה הוא.." שבברכות ההפטרה: "ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו'".

כך תומך הרוגצ'ובי את מנהג הקהל לקרוא בקול את פסוקי עשרת בני המן שהרי מה שנכתב באותיות גדולות יש לקוראו בקול.



*הבטחנו גם סיפור מרתק:*

במגילת אסתר יש גם שלוש אותיות שלפי המסורה נכתבות קטנות ושלושתן נמצאות בשמותיהם של בני המן. האותיות הן *תש"ז*: ת' (של פרשנדתא); ש' (של פרמשתא); ז' (של ויזתא).

כזכור לאחר שהומתו עשרת בני המן, מבקשת אסתר מאחשורוש לאפשר ליהודים גם לתלות אותם למחרת.



ב20 בנובמבר 1945 נפתח בנירנברג שבגרמניה משפטם של 24 בכירי הנאצים ימ"ש. מתוכם מסיבות שונות נדונו 12 נאצים לתלייה. לאחר מתן גזר הדין התאבד הרמן גרינג בתאו. נאצי נוסף (מרטין בורמן) נעדר מנירנברג וכך נשארו *10 נידונים למוות בתליה*. עשרת הנידונים צעדו אל הגרדום ונתלו בהושענא רבה של שנת *תש"ז* 16.10.1946.

אחד מן הנדונים למוות היה יוליוס שטרייכר עורך השבועון הנאצי "דר שטירמר" אשר הפיץ שנאה וארס נגד העם היהודי. מתוקף תפקידו הכיר היטב את המסורת היהודית, חגיה ומנהגיה. שטרייכר הוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחת".

וכך תיארה סוכנות הידיעות הבינלאומית את רגעיו האחרונים:

"התנהגותו היתה חוצפנית יותר מכל יתר הנדונים והוא צוות בקולי קולות "הייל היטלר" בעת שעלה על המדרגות לעבר הגרדומים. כשהגיע שטרייכר פנים אל פנים אל החבל, הוא נעץ שוב את עיניו לעבר הקצינים מבנות הברית ולעבר שמונת העיתונאים שייצגו את עיתונות העולם. הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך קיר בדיוק לפני הגרדומים. באש שנאה שבערה בעיניו הסתכל שטרייכר אל עדי הראייה והוא זעק: *"חג פורים 1946!"*. אותו הרגע ניתר הפתח תחתיו בקול חבטה חזקה, החבל התהדק בחוזקה והגוף התנדנד בתנופה."



אינני יודע כמה אמין הסיפור על צעקתו של שטרייכר (אני אצרף לכאן את התמונה מתוך הכתבה שפורסמה בעיתון Newsweek) אך ברור שעשרה צוררי עם ישראל נתלו בשנת תש״ז.



*ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות*



שבת שלום ופורים שמח

משה צבי ארנברג





צביקה ארנברג



########################################################################



Access the BEITKNESSET Home Page and Archives:

https://NETPALS.LSOFT.COM/SCRIPTS/WA-NETPALS.EXE?A0=BEITKNESSET



Unsubscribe from the BEITKNESSET List:

https://NETPALS.LSOFT.COM/SCRIPTS/WA-NETPALS.EXE?SUBED1=BEITKNESSET&A=1



This email list is powered by LISTSERV:

https://www.lsoft.com/LISTSERV-powered.html



########################################################################